מחיקת תביעה על הסף בשל סמכות נמשכת לבה"ד הרבני

1.         התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה בכותרת: "פסק דין הצהרתי על זכויות שיתוף בדירה".

בתביעה עתר התובע (להלן גם: "המשיב") להצהיר כי הוא שותף בדירת מגורים ברמת גן אשר הועברה לנתבעת ללא תמורה על ידי אביה לפני נישואיהם של הצדדים ורשומה על שמה (להלן: "הדירה"), וזאת מכח כוונת שיתוף של הצדדים.

2.         הנתבעת (להלן גם: "המשיבה") הגישה בקשות לדחיית ו/או מחיקת התביעה על הסף [ראה: בקשות 3, 4] בין היתר בטענת העדר סמכות, שכן הצדדים התדיינו בנושאי הרכוש בפני בית הדין הרבני, במשך שנים רבות לאחר גירושיהם, בהסכמת שני הצדדים. לטענת המבקשת הסמכות מוקנית לבית הדין הרבני, שם גם התדיינו הצדדים עד לאחרונה.

3.         התובע והנתבעת היו נשואים במשך 11 שנה. הם נישאו בשנת 1995, והתגרשו בשנת 2006.

            לצדדים שני ילדים, ילידי 1996 ו- 1998,  בני כ- 16 ו- 14 שנים כיום.

הצדדים ניהלו ביניהם הליכים משפטיים במשך שנים,  כאשר שניהם מיוצגים על ידי עורכי דין, הן בביה"ד הרבני האיזורי בתל אביב -יפו והן בביהמ"ש לענייני משפחה.

4.         בבית המשפט לענייני משפחה התנהל הליך בתביעת מזונות, שהסתיים בפסק דין. כמו כן הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב בשנת 2006.

בחודש 04/2011  הגישה המבקשת תביעה להגדלת מזונות הקטינים, בבית משפט זה, ולאחר מכן הגיש המשיב תביעה להקטנת מזונות הקטינים. 

5.         ההליך המשפטי בענייני הרכוש התנהל בבית הדין הרבני, לאחר הגירושין. זאת נוכח הסכמתם של הצדדים להתגרש ולהמשיך ולהתדיין בבית הדין בענייני הרכוש.

            פסק הדין ניתן על ידי בית הדין הרבני ביום 18.10.2010.

המשיב הגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול, ופסק הדין בערעור ניתן ביום 12.4.2011.

6.         בדיון שהתקיים ביום 21.5.2012 בבקשות, נחקרו הצדדים, ולאחריו הגישו הצדדים סיכומיהם, סיכומי התשובה מטעם המבקשת הוגשו ביום 17.7.2012. 

טיעוני המבקשת

7.         לטענת המבקשת, המשיב הוא אשר בחר להגיש את תביעת הגירושין לבית הדין הרבני ולכרוך בה את ענייני הרכוש, לרבות דירת המבקשת - וכיום אינו יכול לעתור בתובענה חדשה בביהמ"ש לענייני משפחה באותה דירה ממש. לבית המשפט למשפחה אין סמכות לדון בתובענה והנושא כבר הוכרע הן בביה"ד הרבני האזורי והן בביה"ד הרבני הגדול. גם ככל שלא הוכרע נושא הדירה, לטעמו של המשיב, ויש לו טיעונים חדשים לגביה, הרי שהסמכות נתונה לבית הדין הרבני.

8.         כך גם לטענתה, מאחר שהמשיב הוא שהגיש את תביעת הגירושין לבית הדין הרבני וכרך במסגרתה את נושא הרכוש, ולאחר שהיא הסכימה להתדיינות בפני בית הדין הרבני לאחר הגירושין, כפי שאכן עשו בפועל במשך שנים, לא יכולה לעמוד למשיב הטענה כי עם סידור הגט תמה סמכות ביה"ד לדון בענייני הרכוש.

9.         לטענת המבקשת גם בית המשפט קבע בעבר כי שאלת הרכוש מתבררת בפני ביה"ד הרבני וכן חזר על כך במסגרת פסק הדין שניתן בתמ"ש 71710/04.

10.        לטענת המבקשת, במהלך למעלה מ-7 שנות התדיינות המשיב בעצמו טען, בכל הליך, כי הדירה שייכת למבקשת - דירה בה הצדדים לא התגוררו - ועל כן מנוע כיום מלטעון אחרת.

לטענתה, בהתאם להסכמות הצדדים שענייני הרכוש ידונו לאחר מתן הגט בבית הדין הרבני, היא ויתרה על כתובתה, בהסתמכה על כך שחלוקת הרכוש תוכרע בהתאם לחזית המריבה והפלוגתאות שהמשיב עצמו העמיד בבית הדין הרבני. בכך שינתה את מצבה לרעה. שכן אילו הייתה יודעת אז טענתו החדשה של המשיב היתה מכלכלת צעדיה אחרת. משכך מנוע המשיב להרחיב את החזית בערכאה משפטית אחרת.

11.        לטענת המבקשת הדירה ניתנה לה במתנה על ידי אביה, קודם לנישואי הצדדים ואיננה נכס משותף. לטענתה, גם המבקש עצמו לא ראה בדירה נכס משותף, כפי שעולה מכתבי בי דין שהגיש לבית הדין הרבני לאורך השנים, והטענה נולדה לאחר חילופי הייצוג.